את הכניסה לביתה של עדנה גלילי בקיבוץ שובל אי אפשר לפספס. לאן שלא תביטו – תוצפו בצבעוניות ובשמחה. כבר בחוץ יתפסו את עיניכם מספר שולחנות פסיפס ועציצים צבעוניים, וכשתיכנסו לחדר המדרגות יקדם את פניכם קיר אריחים צבעוניים משגע. דפקתי על הדלת הירקרקה עם השלט שגם אותו – איך לא – הכינה עדנה. קולה של עדנה קרא לי להיכנס פנימה.

עדנה, למרבה ההפתעה, היא לא רק אמנית במשרה מלאה אלא גם מזכירה  במרפאת השיניים “כללית סמייל” ברהט.  שילוב מעניין. אני שואלת אותה כיצד הגיעה לשובל, ומקבלת סקירה מעניינת.

שובל – נווה מדבר שיתופי

בשנת 1946 הגיעה חבורת צעירים חדורי מוטיבציה ורצון מתנועת הנוער “השומר הצעיר” והקימו את קיבוץ שובל בצפון הנגב. המדבר הצחיח הפך במהרה לנווה מדבר ירוק ומלבלב שבו גם פרחה קהילה שיתופית.

עדנה גלילי הגיעה לקיבוץ שובל בשנות השמונים, שם גדל בעלה.

כיום, לכל מי שמתהלך בשבילי הקיבוץ מתגלה במהרה קו מנחה אותו חולקים כל חברי הקיבוץ – האריחים הצבעוניים של עדנה. בין אם בגינותיהם של תושבי הקיבוץ, שם הם מעטרים שולחנות, שרפרפים וכיסאות, בין אם במטבחים של בתי הקיבוץ שם משובצים אריחים ייחודיים וצבעוניים, ובין אם בחדר האוכל של הקיבוץ שם מעטרים עציציה של עדנה את המבנה – האריחים של עדנה ויצירותיה מדגימים שהאווירה השיתופית במקום עודנה חיה ובועטת.

“בעלי חושש שיום אחד אני אצייר גם עליו”

ישבתי עם עדנה בתוך הבית שלה, שמשמש גם כסטודיו, כדי לשוחח על עשייה, יצירה ואמנות בנגב.

עדנה, תמיד גרת בדרום?

ההפך. במקור אני מהצפון –   חיפאית מנווה שאנן. בשנות העשרים לחיי אפילו המשכתי צפונה יותר ויחד עם הגרעין שלי של תנועת הנוער “השומר הצעיר” הגעתי לדרום רמת הגולן, והקמנו את קיבוץ גשור. היינו הגרעין השני שהקים קיבוץ.

וואו, ואיך הייתה החוויה להקים קיבוץ?

זו הייתה חוויה ייחודית. חיינו שם רק חבר’ה צעירים, והיינו בני עשרים. מדובר בהרבה חופש יחד עם מחוייבות ועשייה גדולה. שם הכרתי את שותפי לחיים שהוא בן קיבוץ שובל ונולדו לנו שם שני ילדים.

מדרום רמת הגולן הגעתם היישר לצפון הנגב?

פחות או יותר. כלומר- התגלגלנו הלוך ושוב. אבל בסופו של דבר הגענו לשובל. כאן עידו גדל.

מה גרם לכם לעבור לשובל?

תראי, עוד לא היינו בני שלושים אפילו. החלטנו שזו ההזדמנות שלנו לגור במקום אחר ופשוט עשינו את זה.

את האמת: את לא מתגעגעת לירוק של הצפון?

בעיניי, בכל מקום שאתה מחליט שזה הבית- אז זה הבית. מבחינתי שובל זה הבית שלי ואני קשורה אל המקום. אני גם אוהבת את הנוף הצפוני כמובן, אבל כאן אני מרגישה בבית. שם בצפון – נחמד ללכת לביקור כדי לטייל.

מאז שאת צעירה עסקת באמנות?

בהחלט. אפשר לומר שתמיד עסקתי באיזושהי אמנות- בכל פעם זה היה נושא אחר, אבל תמיד הנגיעה הייתה לאמנות ויצירה. גם כשהייתי ממש צעירה הייתה היצירתיות הזו. זה תחום שמחפש ביטויים ויוצא אצלי בכל מיני צורות.

אילו צורות למשל?

זה מגוון מאוד. ציירתי על משי ועשיתי כל מיני סדנאות ולימודים קצרים של גרפיקה. עשיתי גם שטיחים ואריגה, ציור על עץ ופחות או יותר על כל מה שאפשר. יצרתי גם תכשיטים. כל פעם זה משהו מתחלף. התנסיתי בכל מיני חומרים.בעלי תמיד אומר – “צריך להיזהר מלהתהלך בבית כי עלולים לצייר עליך”.      

בשובל, תמיד עסקת באמנות?

בבית כן, אבל לא במשק הקיבוץ. בתחילת הדרך בקיבוץ התגלגלתי ברפת ובחדר האוכל של הקיבוץ, אבל  לאחר מכן הייתי גם גרפיקאית כאן. היה לנו מפעל הדפסה בשובל לבגדי ילדים שנסגר לפני כעשר שנים. עבדתי שם כמעט עשור. הדפסנו דוגמאות של בגדי ילדים, ואני הייתי אחראית על עיצוב הדוגמאות. לאחר מכן עבדתי 11 שנה במוסך כמזכירה ותוך כדי תמיד התעסקתי עם האמנות.

את מרגישה שהנגב משפיע על היצירה שלך?

בעיניי, כשבנאדם יוצר הוא יוצר בכל מקום. אני אוהבת גם את הדרום וגם את הצפון ומקבלת השראה מכל נוף.

אין ספק שיש משהו בצבעוניות היצירתית של עדנה, שבולט במיוחד על רקע הנוף המדברי בעל הגוונים האחידים.

הטכניקה של האריחים

זה לא קשה למצוא זמן ליצור כשיש משרה מלאה בתחום אחר לגמרי?

תראי, היתרון אצלי הוא שהסטודיו שלי הוא ממש כאן בבית, וכך היצירה והזמן ליצירה מאוד זמינים. אני יכולה ליצור ולעשות עוד דברים במקביל, להפסיק ולחזור לזה מאוחר יותר. אני עושה את זה אחר הצהריים ובסופי שבוע ובחגים. היום אני עובדת במרפאת השיניים “כללית סמייל” כפקידה, בתקווה שזה יפנה לי זמן לאמנות. מדובר בעבודה של שש שעות ביום וזה יחסית גמיש ומאפשר לעשות עוד דבר לצד זה.

אז המטבח והסלון הופכים לסטודיו שלך בעצם?

בהחלט. אנשים מתייחסים לזה כבלגן, אבל בשבילי זו הדרך. אנשים נוטים לוותר על יצירה בביתם כי אם הם עובדים על שולחן האוכל שלהם. נניח, אז הם צריכים לפנות אותו לקראת הערב. וכמובן צריך בן זוג שמאפשר את זה. “אתה חי בתוך סטודיו בסך הכל” מחייכת עדנה לעידו. אם הייתי צריכה לצאת מהבית כדי לעשות את זה, זה לא היה נעשה.

אחרי ההתנסות בשלל חומרים נשארת עם ציור על אריחים וכלי פורצלן?

אני עוד עושה כל מיני יצירות, אבל כיום בעיקר ציור על אריחים, כן.

איך הגעת לתחום?

זה קרה די במקרה. לקחתי קורס של ציור על פורצלן במשך שלושה חודשים שבו למדתי מגוון טכניקות. דווקא האריחים המצוירים היו מאוד שוליים בקורס. אבל כשהמדריכה הראתה לי את הטכניקה, זה נורא תפס אותי. זו טכניקה קצת שונה. זה מהיר יותר ושימושי מאוד. התחלתי לצייר על אריחים ולאט לאט נוצר אוסף קטן. אז החלטתי לעשות מהם משהו – כך התחלתי עם השולחנות והשלטים.

ומתי התחילו אנשים אחרים להתעניין ביצירות שלך?

כשאנשים ראו את השולחנות והשלטים שהכנתי לעצמי, נוצר לזה ביקוש. התחלתי גם לעשות למטבחים, שטיחי רצפה ותמונות. האריחים זה משהו שאפשר להשתמש בו בהרבה גלגולים – ידיות ריצוף ועוד הרבה.

איך היית מתארת את הסגנון שלך?

זו שאלה מעניינת. הייתי אומרת שמאוד מגוון, אבל תמיד עם הנגיעה האישית שלי. פעם מישהי ביקשה ממני למשל שאכין לה משהו “בסגנון ארמני”. אמרתי לה: את תקבלי ארמני, אבל ארמני של עדנה.

את גם מפעילה סדנאות בעצמך?

כן. בקיבוץ אני עושה פעילויות בחגים גם עם הילדים ומעבירה סדנאות. אני גם מעבירה למבוגרים בקיבוץ “חוג פסיפס על רעות” לבקשת מרכזת הרווחה של הקיבוץ. בנוסף, אני עושה סדנאות חד פעמיות. לפני שבועיים, למשל, עשיתי סדנה של שעתיים של ציור על מגשים לעובדות הרווחה בבני שמעון. הן ציירו עליו ויצאו עם מוצר מוגמר. זו היתה חוויה מוצלחת.

התבוננתי על שלל היצירות שבביתה (או בעצם בסטודיו שהוא גם בית) של עדנה. שולחנות, אריחים, שרפרפים ושלל דוגמאות עליזות וססגוניות שמשמחות את העין והלב. קיוויתי שאפילו  בעבודתה כמזכירה ב”כללית סמייל” גורמת עדנה, עם נפשה האמנותית, לאנשים לחייך.

עוד מיצירותיה של עדנה, וליצירת קשר: כאן

כתבה: מיכל סלוסברג

תגובות