אם הייתם פוגשים את שרון צ’רי לפני שלוש שנים הייתם רואים יבואן מזון ומסעדן שחי עם אשתו מאיה בשגרה התל אביבית הרגילה. היום אני פוגשת את שרון (38) ומאיה (36) ביישוב “באר מילכה”, בין דיונות חוליות שעושות חשק להחליק עליהן ובין יריעות פלסטיק של חממות בראשיתן. העיניים, אני חייבת לציין, נוצצות.
איך זה קרה לכם?
היו לנו חיים נוחים מאוד, עבודות מסודרות שמבססות את חשבון הבנק – אבל משהו הרגיש לנו לא שלם. כשעומר, הבכור שלנו, נולד, התחלנו להרגיש שיש פה טעות. שזה לא מה שאנחנו רוצים: לקום אליו בבוקר וללכת לישון אתו כל כך מאוחר בלילה, בלי להצליח להסתכל לילד שלנו בעיניים או להוציא אותו מהגן בשעה סבירה. התחילה להתגלגל לנו בראש מחשבה על חקלאות.
איך פתאום חקלאות?
אני מכיר את התחום בזכות העבודה כיבואן מזון ומסעדן, ונמשכתי אליו. מבחינתי, אם כבר חקלאות – אז כזו שתהיה ייחודית ותשנה את השוק המונוטוני והשגרתי.
מחשבות יש לכולנו בראש, האם היה רגע מכריע של החלטה?
כן. הגענו ליריד ההתיישבות בנגב ובגליל, בלב נמל תל אביב. ראינו שהמועצה האיזורית רמת הנגב עומדת עם דוכן מרשים ועליו סלסלות של עגבניות ופלפלים יפיפיים. הסתכלנו על הדוכן, הסתכלנו זה על זו, וזה פשוט הרגיש נכון. הצטרפנו לסיור קליטה שהתקיים אחרי כמה שבועות ביישובי פתחת ניצנה – כמהין, באר מילכה וקדש ברנע. התלהבנו מכל אחד מהם אבל ההחלטה נפלה על באר מילכה.
למה דווקא באר מילכה?
היה בו משהו ראשוני, שמאפשר להצטרף ליצירה שלו – ומאוד התחברנו לאנשים. חיות פה 33 משפחות, והיישוב כבר בן 8. הקהילה פה קטנה, ורוב התושבים עוסקים בחקלאות – לפעמים שני בני הזוג ולפעמים רק אחד מהם. היתרון המשמעותי שאני מרגיש פה לעומת מקומות אחרים הוא היעדר התחרות. ברור לי שאם השכן שלי לא מחייך, זה רע לי. אנחנו אמנם מבודדים אבל לא בודדים. הכל רחוק לנו, ולכן מי שנכנס למשבצת של האנשים הקרובים והשותפים לחיים הם השכנים. אם נתקעתי, הודעת וואטסאפ אחת ויש לי 10 חבילות קמח בתוך דקה.
ירקות מרפא – יש דבר כזה
חקלאות היא עסק סיזיפי ורב תהפוכות, ומשפחת צ’רי החליטה למצוא לה ענף ייחודי. למרות ששם המשפחה צ’רי יוצר זיקה מיידית לענף הכי פופולארי באיזור – גידול עגבניות שרי, שרון גילה דווקא את תחום ירקות המרפא, כשהיעד המרכזי הוא הפקה של חומרים פעילים מתוכם.
איך הופכים מאיש עסקים לחקלאי?
מאיש של שיווק מוצרים למסעדות הכי נחשבות בתל אביב הפכתי להיות, לפחות בחודשים הראשונים, פועל פשוט: קטפתי רימונים, שתלתי שתילי עגבניות. היה לי ברור שכדי להתנסות ולהבין באמת מהי עבודה חקלאית, אני חייב לחוות אותה מלמטה. לא רציתי חקלאות אינטנסיבית, של משק עם המון דונמים מאותו הדבר. חיפשתי לגדל ירקות ייחודיים, ועשיתי בדרך המון ניסויים וטעיות. מבחינתי היה נוח מאוד ומועיל שיכולתי בכל רגע נתון להרים טלפון למו”פ נגב (מרכז מחקר ופיתוח חקלאי) כדי לשאול שאלות מקצועיות. הכי משמעותיים היו השכנים שלי, ובפתחת ניצנה נוצר מארג של win-win כשכולם מבינים שכולם ירוויחו מהרווח של כולם. יש כאן חקלאים מדהימים שמגדלים פטריות בלב הנגב, אצות במים מליחים ואפילו מוצרים שייחשבו בעתיד הקרוב ל-super food.
“בהשוואה לתל אביב – המשפחתיות התעצמה”
איך נאמר זאת בעדינות? אין הרבה מוקדי עניין סביב באר מילכה: לא היכל תרבות, לא קניון ואפילו לא סניף של סטארבאקס.
לא משעמם לכם כאן אחרי תל אביב?
יש פה המון פעילויות לילדים, אנחנו מטיילים הרבה יותר, ומצד שני זה באמת לא פשוט לנסוע לבאר שבע בשביל קניות בסופר. אצלנו במשפחה מאיה עובדת בבאר שבע כמנהלת מחלקה בחברה סלולרית, אז כל יום היא נוסעת וחוזרת, 50 דקות לכל כיוון. קנינו קרוואן והתוכנית שלנו היא להקים חניון קרוואנים להשכרה כעסק תיירותי ושמאיה תעבוד כאן. זה בעינינו המוקד התעסוקתי הבא של האיזור, ויש עוד המון לחלום פה בתחום של תיירות מדברית.
מה זו בעצם תיירות מדברית?
אנחנו שכנים של חבל הבשור, שהתרומם עשרות מונים בזכות ההבנה שאפשר לפתח את חבל הארץ לא רק דרך הגידולים אלא דרך האנשים, המבקרים. פסטיבל ‘דרום אדום’ שמתקיים שם כבר כמה שנים טובות מזרים מידי שנה עשרות אלפי ישראלים לאיזור, והחיזוק של בעלי העסק הוא משמעותי. אני חושב שיש מקום לסלול את כביש 10 שיחבר בין הבשור לבין פתחת ניצנה, ומצד שני לסלול כביש בין איזור עזוז למדרשת בן גוריון, וכך ניצור רשת תחבורה ותנועה שתתבסס על כלכלה, תיירות ופעילות חברתית.
יש לכם שלושה ילדים, בני 5, שנתיים וחצי שנה. מה קרה לכם כהורים מאז המעבר?
אני מרגיש שיש לילדים שלי מערכת חינוך ששמה דגש על ערכים של חברות ותקשורת בין אישית. הילדים פה נהיים מגניבים, ילדי טבע יחפים ויפים. אין לי ספק שברמה הכללית זה שיפר משמעותית את הקשר שלנו עם המשפחות שלנו. אני מדימונה במקור ומאיה מבאר שבע, ובהשוואה לחיים שלנו בתל אביב המשפחתיות פה התעצמה, עד כדי אירוח של 30 איש בליל הסדר האחרון בסלון שלנו. בתל אביב לא יכולתי לדמיין כזה דבר.
כששרון מסתובב בין החממות הוא גם חולם את החלומות הגדולים שלו, שלהם. על עוד דונם ועוד אחד של צנון יפני או עץ המורינגה, עץ 300 המחלות, שהמשפחה של שרון מכירה עוד מהימים שלה בהודו. הוא מציג תכנית מפורטת ארוכת טווח לגבי החממה הבאה שתוקם, ואולי בעוד כמה שנים גם נמצא לצדה מפעל להפקת חומרים פעילים מהגידולים שלו. אבל יותר מהכול, העיניים שלו נוצצות מהתרגשות אמתית כשהוא מתאר את השקט הנפשי שמלווה את המעבר. הוא יודע שבכל רגע נתון יש מי שיושיט לו יד, ויש מי שיחגוג אתו את ההצלחה שלו. כי הצלחה של אחד היא הצלחה של כולם.
