איך מגיעים לחווה מבודדת? ככה: כשעתיים דרומית מבאר שבע, נמצאת העיירה מצפה רמון. חולפים על פניה ונכנסים היישר אל תוך המכתש. עם הכביש, כלומר. לאחר עוד נסיעה קצרה מגיעים אל הגבעה הגבוהה ביותר בבקעת הערבה, נקודה בעלת היסטוריה עשירה של מסחר ומלחמה. שם שוכנת לה בנחת חוות ע’רנדל, חווה מבודדת.
החווה היא חווה חקלאית בה ישנם גידולי תמרים וזיתים, מפיקים בה שמן זית, ולצד כל זה היא גם משמשת כמלון בוטיק שקט ומפנק במיוחד. דני כהן ואישתו, קרן, בנו במו ידיהם את מה שמסביבם—שדות, שבילים ובתים שמשתלבים עם הנוף המדברי בטבעיות מעוררת השתאות.
דני הציע לי מיץ תפוזים ותמרים של החווה, ואישתו קרן, לבושה בבגדי עבודה וחמושה בפטיש, נכנסה אף היא לאמר שלום. לשבת עם דני לשיחה זה לא פשוט, בין טלפונים, אסמסים ופגישות, הוא בקושי מצליח למצוא זמן לשיחה איתי. מה שבטוח: הוא לא ממש נראה בודד.
ואכן, כשבוחנים את ההיסטוריה של דני כהן, קצת קשה להבין איך מצא את עצמו דווקא כאן. בוגר סיירת 669, הייטקיסט ותל אביבי מושבע שהחליט להקים חווה מבודדת. אולי נצליח לתהות על קנקנו.
“לא באנו לנוח ולחפש את עצמינו”
דני, מי זה דני?
אני בן 44, ובמקור מהמרכז. גדלתי ברמת השרון עם הורים שהם מזקני הכפר—לפני שהוא הפך להיות מה שהוא היום. שירתתי ב-669 ולמדתי הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת תל אביב. עבדתי ב”סרגון”—חברה שמפתחת ציוד תקשורת אלחוטי; היא הונפקה בבורסה ב-2002 והיום יש בה יותר מאלף איש. אני צמחתי וגדלתי בחברה הזו, והתגוררתי 11 שנים בתל אביב.
ועכשיו אתה כאן, די רחוק מתל אביב.
במשך אחד עשר שנים חייתי חיים מאוד אורבניים, אבל תמיד נמשכתי לאיזור הדרום. פגשתי את קרן, בת הזוג שלי, שהיתה אז הברמנית שלי בתל-אביב. כשקרן ואני נפגשנו היה לנו ברור שאנחנו הולכים להמשיך את חיינו ביחד ורצינו לעשות עם זה משהו טוב. לקרן יש תואר ברפואה סינית—היתה לה קליניקה לשיאצו ולדיקור והיא מדריכת יוגה. היה לנו טוב ומאתגר במה שעשינו בתל אביב והיה לי מאוד ברור לאן הדרך מובילה. כל מה שהחברה אמרה לי מסביב הוא שאני שרוי בחלום הישראלי בהתגלמותו, רק שלי, אישית, לא היה כל כך טוב.
אז אחרי שהכרתם החלטתם שצריך שינוי?
הגענו למסקנה שלשנינו יש משיכה קדמונית למדבר. שנינו הסתובבנו במדבריות הארץ בלי הרף כל חיינו. אני הסתובבתי גם במדבריות שונות בעולם. החלטנו שאנחנו רוצים לעבור לדרום ובדקנו עם יישובים שונים באיזור, אבל אף צורת התיישבות לא התאימה לנו. חשוב לי להסביר שהפרוייקט של המעבר למדבר לא היה כרוך בעינינו בלגור ב”שאנטי במדבר”. לא באנו לנוח ולחפש את עצמינו—חיפשנו מקום שבו אנחנו יכולים לחולל שינוי ולעשות אינטגרציה לכל מה שחינכו אותנו וגדלנו עליו, ובסוף מצאנו את המקום הזה. יש לנו שלושה בנים. גלעד 10 איתמר 7 מיכאל 3. כולם נולדו בערבה.
איך זה להגיע למקום כל כך מבודד אחרי מגורים בכרך?
מבחינה לוגוסטית אנחנו לא מרגישים שיש הבדל בינינו לבין כל יישוב בערבה. הכל קצת יותר מסובך כי הכל בכוחות עצמך ואתה לבד, אבל המרחק שלנו מתרבות והזמינות שלנו לתרבות ולחינוך היא זהה לזו של קיבוץ יהל ויטבתה לצורך העניין. כל מה שאנשים חושבים שקשה כאן, לנו הוא בכלל לא קשה.
ומה עם הבדידות? בכל זאת זה חווה מבודדת כאן
בחיים שלי לא הייתי מוקף בכל כך הרבה אנשים כמו שיש כאן. וגם כשמגיעים משפחה מרחוק הם נשארים כאן לארבעה ימים שלמים. כאן היו לי השיחות האמיתיות עם ההורים שלי. גם לילדים לא קשה כי יש את חברת הנעורים בקיבוץ יהל, ויש חוגים.
קצת היסטוריה
כשדני מתחיל לספר לי על החווה, פניו לובשות ארשת רצינית והוא מסביר לי באופן ישיר ומקצועי על ההיסטוריה של המקום. רואים שהוא חקר את הנושא לעומק.
דני – למה דווקא כאן?
הנקודה עליה הקמנו את החווה היא המקום הכי גבוה בבקעת הערבה. לנקודה היסטוריה מגוונת. היו עוברות כאן שיירות שעוברות בדרך דרומה, של הביזנטים והנבטים, והערבה היתה מוכה בשודדים. הגבעה הזו היתה מקום הגנה לשיירות שעברו. היה כאן בעבר גם מוצב של צה”ל שננטש מאוחר יותר והיתה גם אופרציה של בריטים ומשטרה תורכית. יש כאן הסטוריה צבאית מודרנית של כ-120 שנה.
איפה אתם נכנסים לתמונה?
ההיסטוריה העשירה של המקום לא תרמה לקרקע, ובעצם הפרו אותה והפכו אותה לפגומה. כשקרן ואני הגענו, ב-2005, היה צריך לפנות מכאן טונות של פסולת כדי להשמיש את הקרקע. מהות הפרוייקט שלנו היא שיקום של יחידת שטח מוכרת, ולא מציאה של נקודה טבעית באמצע שום מקום. שיקום השטח היה חלק מאוד משמעותי בתהליך. זה עזר לנו להפוך את החלום למציאות יחד עם עבודה צמודה מהמועצה האיזורית של חבל אילות.
ומה בעצם יש כאן סביבנו היום?
למרגלותינו יש 70 דונם קרקע לזיתים ותמרים. יש למעלה מלון בוטיק עם 11 חדרים–כרגע פעילים 6 חדרים, ויש גם מרחב לאירועים. יש כאן גם בית בד בו אנחנו מפיקים שמן מהזיתים האורגנים שלנו. אנחנו לא משתמשים בשום שירות משום נותן שירות חיצוני. כל מה שקורה כאן נבנה כאן מ-א’ ועד ת’. אנחנו מזגגים, עושים ארונות חשמל וביוב וגדיד ומסיק והכל הכל הכל. אנחנו עובדים עם ישראלים בלבד אחרי צבא או אחרי שלבים משמעותיים בחייהם. הם תמיד אנשים טובים בנשמה שלהם, תמיד חרוצים ובאים לידי ביטוי בעבודה שלהם כאן. הם לא צריכים ידע מוקדם. הם צריכים לבוא עם חשק. מגיעים לכאן טיפוסים שרוצים לעבוד. כל אחד עם האוריינטציה שלו וכולם עושים הכל. זה עיקרון בל יעבור בחווה.
מה מציע מלון הבוטיק שלכם?
הרעיון הוא לבנות מלון בוטיק בקצה הרצף היישובי שיכלול אירוח מלא–גם ספא, גם חנות של תוצרת מקומית, השתלבות בעבודה חקלאית, טיולי אופניים ועוד. זו מעטפת שלמה שנותנת לאורח את מה שנקרא מלון בוטיק—זה מאוד איכותי ומאוד מוקפד, ומשפחה מפעילה את זה. יש כאן טאץ’ אישי, עם עוגה שנכנסת לחדר בשתיים בצהריים כי קרן במקרה אפתה. אנחנו עוברים חוויות נורא נחמדות כי גם סוג האוכלוסייה שמגיעה להתארח היא תמיד מעניינת.
לחצתי את ידו של דני, שכבר היה צריך לגשת לפגישה נוספת בלו”ז העמוס והבלתי בודד בעליל שלו, והחלטתי לעשות לעצמי סיבוב במתחם. בין חדרי האירוח המקסימים ועצי הזית, שמעתי פתאום מוזיקת רוק מגיחה מאחד המבנים הלא גמורים במקום. כשהתקרבתי, מצאתי שני צעירים, בשנות העשרים, עובדים בבניית דק עץ של אחד מחדרי האירוח. הם סיפרו שהם עובדים במקום כבר מספר חודשים, שזו חוויה שלא תאמן, וגם טענו שמוזיקת הרוק דווקא מרגיעה אותם. ואני חשבתי לעצמי: דני צדק–לא מדובר בשאנטי במדבר. מדובר בעבודה קשה. אבל עבודה מספקת ומעצבת שנותנת לצעירים האלה להרגיש שסומכים עליהם ולהגשים חלומות.
נכנסתי לרכב וירדתי חזרה למכתש, וחוות ע’רנדל נשארה מאחוריי. אבל ללא ספק תישאר במחשבותיי לעוד זמן רב.
(כתבה: מיכל סלוסברג)
