ציפיתי שהמבנה של חברת הפרסום “מקאן ואלי” יהיה בולט בשטח. בכל זאת: חברת פרסום במצפה רמון? מוזר כמעט כמו חוות אלפקות במגדלי עזריאלי. אז נכונה לי אכזבה: המבנה החד-קומתי של מקאן ואלי משתלב בטבעיות חיננית בינות לשיכונים נמוכים וסולידיים, ספסלי אבן המזמינים לשבת בצל הנחוץ כל כך בחום של הנגב, ונערים מהישיבה התיכונית הסמוכה היושבים בגן השעשועים בהפסקת הצהריים. לא ממש הסביבה שאתם מדמיינים כששולחים אתכם לסקר חברת פרסום דיגיטלי.
מייצרים תעסוקה
הגענו למשרדי מקאן כדי לפגוש את בן שלו, מנהל זירות ברשתות חברתיות. בן הוא יליד העמק, מקיבוץ בית השיטה, שהגיע ללמוד במכללת ספיר במסלול לתקשורת והחליט שכאן, בנגב, הוא נשאר.
ההחלטה יפה ואפילו מובנת למי שמכיר את ה”וייב” של צעירים בנגב, אבל: ממה מתפרנסים?
כשסיימתי את התואר אכן לא חיכתה לי עבודה בתחום התקשורת והרדיו בפתח הדלת. זה היה בעצם העניין המרכזי שהעסיק אותי אז, אבל הבנתי שהייחוד של האיזור הוא שאתה צריך לייצר בעצמך ולעצמך את התעסוקה.
מה, לבנות לעצמך משרד?
האמת שכן. המחשבה הראשונה שהייתה לי עם עוד חבר וחברה, בת קיבוץ ניר עם, שנפתח משרד קריאיטיב בנגב. בפועל עבדתי אחרי התואר בעמותת ‘תפוח’ שעוסקת בחינוך טכנולוגי לבני נוער, ודרכה נחשפתי לעולם הזה. פתאום מצאתי את עצמי נכנס עוד לתוך הנושא, והעבודה עם בני נוער בהקשר של טכנולוגיה היתה חווייתית ומעניינת מאוד. התלבטתי עם עצמי מה עכשיו, ופניתי ללמוד קופירייטינג בתל אביב.
נסעת משדרות לתל אביב בשביל לימודים. למה לא עברת פשוט לתל אביב?
אז בדיוק השיקו את קו הרכבת שדרות-תל אביב, וממש נוח לנסוע אתו. יכולתי לשמור מצד אחד על קצב החיים שאני אוהב בנגב ומצד שני להתפתח מקצועית. אני מתחבר מאוד לכתיבה ותוכן, ורציתי לראות איך הופכים אותם למקצוע.
סושי? חומוס!
השיחה עם בן נעשית תוך כדי הליכה בין מתחמי מקאן, ועל הדרך אנחנו נתקלים במעוז דגני. מעוז, שהיה העובד הראשון של החברה במצפה רמון ומנהל היום את מחלקת הקידום בשלוחה הדרומית, מצרף אותי לארוחת הצהריים שלהם. אם חשבתי שמשרדי פרסום נוהגים לאכול בעיקר סאשימי, מובילים אותי החבר’ה בבטחה דווקא אל החומוס של הג’ינג’י. כך אני מוצאת את עצמי במרכז המסחרי של מצפה רמון, ביום הכי חם של השבוע, עם מנת פלאפל ובקבוק מיץ ענבים כמתחייב מכללי אכילת הפלאפל. החומוס מצוין ואני משוחחת עם בן ומעוז על השאלה – מה מעביר אותך מהמרכז הסואן של תל אביב אל המרכז המסחרי הרגוע של מצפה רמון, להלן: “מצפה” במלעיל.
בן, אתה לא מרגיש מנותק מבירת הפרסום, תל אביב?
אני חושב שהחיסרון של המרחק שלנו מהרעש של העיר הגדולה הופך ליתרון. בחרתי לבוא לעבוד במקאן ואלי דווקא בגלל הראשוניות שבמיזם, זו חלוציות לשמה. הטכנולוגיה היום מאפשרת לעבוד מכל מקום על כל פרויקט, ומצד שני יש לנו יתרון יחסי של סביבת עבודה מטורפת לחלוטין, עם נוף להר גמל ושקט תעשייתי אמיתי. אין הסחות דעת, יש רק אותנו וזה מדהים.
מה אתה בעצם עושה במקאן ואלי?
אני מנהל זירות ברשתות חברתיות. בפועל, אני מנהל את תחום התוכן של הלקוחות שלנו. האתגר בתפקיד הוא להבין גם בטכנולוגיה, גם בניהול וגם בתוכן.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 3 שנים?
בזמן הקרוב אני ללא ספק נשאר כאן. אני מודה שהמרחק מהמשפחה ומהחברים שנשארו באיזור חיוג 03 או 04 נהיה קשה, אבל טוב לנו ואני מרגיש את ההתפתחות. אני מרגיש שבתל אביב החיים היו יכולים לעבור לידי, וכאן פשוט מגניב אותי שכל הטוב הזה קורה לי במצפה רמון. הזמן פה הוא אחר, ואני מודע לזה שהכיוון של התרבות הוא מערבי, של דינמיות. מבחינתי פה אני קצת מתחת לרדאר, וזה מרגיש שיש לי מקום, אין צפיפות.
אבל אתה מרוחק מהבועה התל אביבית
אני מעורב בעולם הפרסום זמן קצר יחסית, אבל אין לי ספק שפה במצפה רמון יש וייב אחר, אנחנו בסוג של בועה בעצמנו. מצד שני, יש פה משפחתיות עצומה באוויר, ובעיניי זה לגמרי מייעל את העבודה. היתרון הגדול הוא שבעולם שלנו אין באמת חשיבות למרחק, כי הכל עובד דרך הרשת. יותר מזה, אני מרגיש שכאן יש לי השראה מסוג אחר לעומת זו שהייתי מקבל בתל אביב, וזה כל היופי.
למשרות הפתוחות במקאן ואלי – לחץ כאן
המעוז הראשון של הדיגיטל
למעוז דגני המעבר היה קצת אחר. הוא הכיר את מיכל רומי, בת מצפה רמון ואשת תקשורת רבת פעלים, ששלחה אותו באיזו הזדמנות לראיין את רפיק קמחי באשראם במדבר למגזין הדרומי ‘כביש 40’. בנסיעה הזו דרומה, הוא נדלק על המדבר, אבל המרחק בין זה לבין המעבר למצפה רמון עם האישה והילדים היה עדיין רחוק. ‘הייתי עורך משנה בעיתון, היו לי הופעות עם הלהקה שלי (הירקון 70. ס.ש.), בתפקיד האחרון שלי בתל אביב הייתי עורך מדור הדעות במאקו. לכאורה, היה לי באמת הכול. החלום על המדבר נשאר כמו רעיון רחוק, אבל כמה שנים אחר כך מיכל פנתה אליי שוב ואמרה שיש לה מיזם חדש עם מקאן אריקסון והיא רוצה אותי שם. עזבתי את מאקו, נקלטתי במקאן תל אביב להכשרה ניהולית, ומצאתי את עצמי ביום הראשון שלי במצפה סוגר שנת תקציב. לבד’.
ומה אשתך חשבה על זה?
אשתי, אילנית בן יעקב, היא שחקנית, והמעבר למצפה רמון, במובן המקצועי, הוא טוב ורע. מצד אחד יש המון נסיעות בקריירה של שחקנית ולפעמים זה כרוך ביום שלם של היעדרות מהבית. מצד שני, גם כשגרנו בתל אביב היא היתה יוצאת לימים שלמים אז ההבדל היחיד הוא שעכשיו כדי להיות על ההסעה לצילומים בחמש בבוקר בתל אביב, היא צריכה לצאת יום לפני.
“חיי תרבות ופנאי שלא הייתי זוכה להם בתל אביב”
החלום האישי שלכם הוא טוב ויפה, אבל איך מביאים לפה עובדים?
מבחינתי, מי שעובד במקאן ואלי צריך להיות קשור לחזון שלנו. מי שעובר בעקבות העבודה למצפה רמון הופך להיות שותף ביצירה של משהו גדול יותר מאשר משרד פרסום. אני אתן לך דוגמה, בגן של הבת שלי, שהוא גן יער עם הכרה מלאה של משרד החינוך, יש היום שישה ילדים ממקאן. במצפה רמון גרים היום חמישים תושבים שקשורים במקאן, זה משפיע באופן קטן אבל מרגישים את זה לאט לאט.
אז באתם להציל את העיר?
ממש לא, מצפה רמון לא זקוקה לנו כמצילים. יש פה עיר מקסימה עם אווירה ממש מיוחדת, שאני זוכה בה לחיי תרבות ופנאי בשעות אחר הצהריים והערב כמו שלא הייתי זוכה בתל אביב. לא מבחינת הכמות אלא מבחינת הקצב, יש פה פאב ומועדון ג’אז והמון טבע בכל פינה.
מה הלקוחות שלכם חושבים על המשרדים שלכם?
לנו היה ברור שאם צריך לנסוע לפגישות בתל אביב, אז נוסעים. יש לקוחות שמשתגעים מהמקום הזה, ומתלהבים מאוד מהאווירה שיש לנו מסביב למשרד. לי ברמה האישית אין ספק שזה המקום שאנחנו צריכים להיות בו, בלי תאריך תפוגה.
שאריות החומוס של הג’ינג’י מנוגבות מהצלחת, אני נפרדת מאנשי מקאן ומוצאת את עצמי מהרהרת ב”זמן המדבר” שאפשר לפעמים להרגיש זורם בין משבי הרוח החמה. כנראה שהוא עושה טוב ליצירתיות. אני מביטה ביעל מזמדנת שחולפת במקום, ומבינה: כשאלה הגירויים המחשבתיים שלך, ולא רחובות אפורים ורעשי אוטובוסים, אתה הופך לסקרן יותר וכנראה גם ליצירתי יותר.
למשרות הפתוחות במקאן ואלי – לחץ כאן
