הדבר הראשון ששמתי אליו לב בשיחת הטלפון עם קרן הס, הוא מבטא דרום-אמריקאי מתנגן שבקע מהשפופרת. ואכן, מהר מאוד מתברר שקרן, פסיכולוגית קלינית, היא עולה ממקסיקו. מה עושה עולה ממקסיקו במדרשת בן-גוריון? בדיוק לשם כך קבעתי להיפגש עם קרן ועם בעלה נמרוד, מעצב גרפי, בביתם במדבר.

אוניברסיטה בלב המדבר

בואו נתחיל מהפרכת טעות נפוצה: קיבוץ שדה בוקר ומדרשת בן-גוריון – זה לא אותו דבר. מדרשת בן-גוריון היא יישוב קהילתי שנבנה סביב המדרשה, ושוכן  כשלושה קילומטרים דרומית לקיבוץ שדה בוקר. עוד בשנת 1963, כשדוד בן-גוריון החליט להקים אוניברסיטה בלב המדבר, המדרשה הייתה המקום שבו החזון קרם עור וגידים. כיום, המדרשה כוללת מוסדות חינוך ומחקר מרמת בית ספר יסודי, דרך תיכון ועד תארים אקדמיים מתקדמים. לפני כשני עשורים החלה בנייתה של הרחבה למדרשה, שהפכה במהרה ליישוב קהילתי מצומצם שמנגיש למתגוררים בו את המוסדות הלימודיים האיכותיים שבמקום, כמו גם את יופיו המרהיב של המדבר שהופך לנוף קבוע מהחלון של הסלון. כיום מתגוררות ביישוב כ-250 משפחות.

את הזוג הס אני פוגשת בבית פרטי ונאה בהרחבה של היישוב, ב”שכונת צין” – אחת השכונות הוותיקות יותר בהרחבה של המדרשה. בחוץ סגרירי באופן לא אופייני, ובפנים אנו מתחממים עם כוס תה מהבילה. יש דרך טובה יותר לגלגל סיפור טוב?

ממקסיקו למדרשת בן גוריון

קרן, ספרי לי קצת על עצמך 

גדלתי במקסיקו. ולמדתי בבית ספר יהודי במקסיקו סיטי. אמא שלי, שגדלה במקסיקו, הגיעה ללמוד בסמינר למורים בירושלים, וכאן פגשה את אבא שלי שהוא ישראלי. אחי ואני נולדנו בארץ, וכשהייתי בת חצי שנה ההורים החליטו לעבור יחד חזרה למקסיקו, שם גדלתי. כיום אני גרה במדרשת בן-גוריון שבשדה בוקר, ועוסקת בפסיכולוגיה קלינית. לנמרוד ולי יש שתי בנות.

ממקסיקו למדרשת בן גוריון –  קרן עם הבנות

הכרת את הארץ לפני שעברת לגור כאן?

כן. הגעתי לבקר את המשפחה שמתגוררת בארץ פעמים רבות. לאחר מכן, כשסיימתי תיכון. הגעתי לארץ ל”שנת הכשרה”, זו מסורת של יהודים מהאזור שבו גדלתי, שבדרך כלל באים לבקר בארץ ישראל.

מה עושים בשנת הכשרה?

הרבה דברים. למדתי מספר חודשים בלט בירושלים באקדמיה לבלט רובין בגבעת רם. לאחר מכן הלכתי לאוניברסיטה לתכנית overseas באוניברסיטת תל אביב. מדובר בתוכנית של שנה לסטודנטים זרים מכל העולם. למדנו עברית ולימודים כלליים והתגוררתי במעונות של האוניברסיטה.

וכאן בנגב – יצא לך לבקר?

כן. השתתפתי בפרויקט “מרווה” – מדובר בפרויקט שמקנה חוויה צבאית של שלושה חודשים לאנשים מכל העולם. מעין “טירונות”, אם תרצי. את שלושת החודשים ביליתי בבסיס צה”ל שבשדה בוקר.

ממקסיקו לטירונות בנגב? איך היתה החוויה?

בשבילי זה היה מקסים כי הרגשנו מעין רמבו כזה. עשינו מסע, סוף שבוע שדאות וגם ירינו בנשק. גדלתי במקום מאוד ציוני עם הרבה אהבה לישראל ולצה”ל. זו הייתה חוויה משמעותית שגרמה לי לחשוב ברצינות לעלות לארץ.במהלך שלושת החודשים האלה, אפילו כשהיינו יוצאים לבלות, היינו יוצאים לפעמים עם מדי צה”ל בסוף השבוע. היה לנו תג לבן של קורס, והרגשנו מאוד מיוחדים.

ומה חשבת על המקום?

אני חייבת להגיד שאז לא הבנתי ממש את המקום. מסביב היה מדבר ויותר מדי חול. אז עוד לא ראיתי את הקסם שבמקום. כשסיימתי שם, למדתי קצת באוניברסיטת תל אביב. חייתי קצת בתל אביב וכך נגמרה השנה וחזרתי למקסיקו.

רגע, אז מתי בעצם פגשת את נמרוד?

באופן קצת מצחיק, את נמרוד דווקא לא פגשתי בטיול בארץ. אחרי שהות של שנה בארץ חזרתי למקסיקו והתחלתי את התואר הראשון בפסיכולוגיה.

טוב, נמרוד, אז אולי אתה תסביר לי איך הכרתם.

את קרן דווקא פגשתי במקסיקו ולא בארץ. אבא שלי נולד במקסיקו, ועבר לארץ כדי לעשות התמחות ברפואה וכאן הכיר את אמא שלי הישראלית בבית חולים, ולבסוף הם עברו לארץ. זה מעין מקרה מראָה למשפחה של קרן.

אז תספר על המפגש – אני במתח.

הייתי בצבא בפלס”ר גבעתי, ואחרי הצבא רציתי לטייל בעולם. כיוון שאבא שלי ממקסיקו במקור, החלטתי לצאת לטיול לדרום אמריקה. התחלתי במקסיקו ושם בעצם נגמר הטיול שלי.  והתחילה ההרפתקה האמיתית.

איך זה התחיל?

ביקרתי חברים של ההורים ויצאתי לבלות עם אחד הבנים שלהם. התברר שהוא לומד יחד עם קרן. שם נפגשנו. הזמנתי את קרן לצאת וכך זה התחיל.

ופשוט החלטת להישאר שם?

פחות או יותר. התחלתי לימודים במקסיקו. למדתי עיצוב גרפי באחת האוניברסיטאות שם. תכננתי להגיע לדרום אמריקה לטיול של מספר חודשים, ובסוף נשארתי במקסיקו שבע שנים.

קרן, באיזה שלב התגלגלתם חזרה לארץ?

אני תמיד תכננתי לעלות לארץ וללמוד כאן תואר שני בפסיכולוגיה.  אבל באמצע הלימודים של התואר הראשון הכרתי את נמרוד  והתכניות השתנו כי הייתי צריכה לחכות לו שיסיים את הלימודים שלו. סיימנו פחות או יותר ביחד את הלימודים, ואז החלטנו להתחתן ולעלות יחד לארץ.

כשחזרתם לארץ הגעתם מיד לדרום?

האמת היא שלא. התגוררנו מספר שנים קודם ברחובות וברעננה ולבסוף הגענו להוד השרון.

מה גורם לזוג צעיר להחליט לעבור מהמרכז לנגב, בעצם?

אח של נמרוד ואשתו עברו לגור במדרשת בן-גוריון. הגענו לבקר אותם כל שבוע-שבועיים, ואז החלטנו שגם אנחנו רוצים לעבור לגור כאן כי בכל פעם שבאנו לבקר היה נורא נחמד. אחרי תקופה, כשקרן סיימה את הסטאז’ ואני בדיוק עזבתי עבודה, והבת שלנו הייתה כבר בת שנה וחצי, החלטנו שהגיע הזמן לעשות שינוי.

מה היה מיוחד כל כך בביקורים האלה?

היה פשוט משהו מאוד נעים בביקור. לא לראות בניינים מול העיניים. זה היה קוסם. זה לא משהו שרגילים אליו.

קרן מוסיפה: “אני גדלתי בעיר שכולה בטון. הפעם הראשונה בה ראיתי עץ הייתה כשהגעתי לארץ”, היא מתבדחת.

יש הבדל בין להיות פסיכולוגית במרכז לבין פסיכולוגית כאן בנגב?

יש לי שתי קליניקות פרטיות – האחת כאן במדרשה, והשנייה בבאר שבע. אני נהנית מהעובדה שאני לא צריכה לבלות זמן רב ברכב ובפקקים ואני מרגישה נינוחה ושלווה יותר כאן מאשר מרכז.

כדי להתעדכן מקצועית וכדי להשתתף בימי עיון בתחום אני עדיין נאלצת לנסוע למרכז.

נמרוד, מה אתך? ביקוש למעצב גרפי בטח יש בכל מקום, לא?

זה נכון.  וגם כמעצב אפשר לפעמים לעבוד מהבית. אני מעצב עבור כמה חברות וגופים וחלקם הגדול נמצא בדרום.

מי למשל?

אני עובד עם אוניברסיטת בן-גוריון, עם עמותת “איילים” ששואפת לפיתוח הנגב והגליל, עם מכללת ספיר, עם המועצה האזורית רמת נגב ועוד. יש לי גם כמה לקוחות מהמרכז. רוב השבוע אני עובד מהבית, ופעמיים בשבוע אני עובד יחד עם זוג חברים מקיבוץ ניר-עם בפיתוח  סטארט-אפ בנושא פרסום ושיווק אינטרנטי.

לא קשה לעבוד מהבית? בטח צריך הרבה משמעת.

כן, זה נכון. צריכה להיות משמעת עצמית גדולה, כי הפיתוי לקום מהמחשב ולצאת לטיול – במיוחד כאן – הוא גדול. מצד שני, אני מחליט על לוחות הזמנים שלי, מתי מתאימה לי הפסקה או אפילו חופשה, ואני לא צריך לשבת בפקקים בדרך לעבודה. אני נמצא גם זמן רב יותר עם המשפחה.

אתה גורם לעבודה מהבית להישמע ממש מפתה.

כן, יש בזה הרבה פנים חיוביים. אבל מצד שני, לפעמים חסרה לי התקשורת עם עוד בן אדם פשוט משום שתקשורת כזו מביאה להפריה יצירתית. הייתי שמח אם היה פה באזור איזה חלל עבודה משותף או חממה למעצבים. זה היה יכול להיות נהדר.

יש דברים שנמצאים כאן שאי אפשר למצוא בעיר?

בהחלט. קודם כול, הנגב הוא מקום קסום לילדים. אפשר לשחק עם כל מיני דברים שזה לא בהכרח דברים שקונים בחנויות, והילדים לומדים לאהוב את הטבע והסביבה ולהיות יצירתיים. וגם יש כאן חופש. אפשר לצאת מהבית ולהשאיר את הבית פתוח. לא צריך לדאוג. גם לא צריך לצאת עם האוטו לפקקים. יש כאן גם קהילה חמה עם אנשים איכותיים, טובים, יש כאן מקום בלי רעש ופיתויים ובזבוז, ומגלים שלא צריך הרבה כדי להיות מאושר.

תמיד כשאני מסיימת ראיון במקומות כמו שדה בוקר, אני מנסה לדמיין את עצמי גרה במקום. כשצילמתי את נמרוד וקרן בגינתם שצופה על הנוף המדברי ומצאתי את עצמי בוהה בנוף היפהפה ומדמיינת את עצמי ממש שם, ניקרה שאלה במוחי: תגידו, שאלתי אותם, מתרגלים באיזשהו שלב לנוף?

“לא ממש – הוא מדהים כל פעם מחדש”, חייך נמרוד.

לתיק העבודות של נמרוד הס: כאן 

(כתבה: מיכל סלוסברג)

תגובות