הנסיעה למצפה רמון תמיד הופכת בשלב מסוים למרגשת. הרגע שבו הנוף משתנה והופך להיות פתוח וצהבהב גורם גם לציניים ביותר לשחרר קצת.
מצפה רמון היא עיירה קטנה ואנשים בה מעט. כמה מעט? בערך 5,000 איש, מגוונים ומיוחדים כל אחד בדרכו, חלקם ילידיה וחלקם התגלגלו אליה בעקבות השקט וההזדמנות. אלה הביטויים שאני שומעת בה המון לאחרונה: הזדמנות ליצור, הזדמנות להיפגש, להיות. במפגש שלי עם מיכל קפלוטו, מייסדת ‘קפלוטו – המתפרה’, ראיתי ניצוץ בעיניים של מי שחוזרת למלאכה של סבא שלה, במקום שמאפשר לה לחלום חלומות ולתפור אותם לתוך המציאות.
האודישן של הטבע
מיכל, איך הגעת למצפה רמון?
אני בת 33, נולדתי בירושלים וגדלתי בהרצליה. הייתי ילדה של ריקוד, מגיל 4 עד גיל 27 למעשה הייתי על הבמה, ברוב השנים כרקדנית מקצועית. הייתי חברה בלהקות מחול בארץ, ובשלב מסוים הרגשתי שזה לא נכון להמשיך. הרגשתי שאין לי עוד כוחות ללכת שוב לאודישנים, שהגוף והנפש שלי מחפשים כיוון אחר. עברתי ללמוד תיאטרון פיזי, לעסוק קצת בתיאטרון פרינג’. עדיין המשכתי להפעיל את הגוף ולבטא את עצמי, הגעתי אפילו לעסוק בטיפוס צוקים. מתישהו, איכשהו הגעתי אל רקפת לוי שאצלה למדתי עיצוב תלבושות. שלוש שנים ביליתי אתה, ואז משהו קרה. משהו בתל אביב הרגיש לי צפוף מידי ורועש, שוב הרגשתי שאני עושה דברים שאני לא באמת רוצה. שאני מפספסת את היצירה האמתית, כזו הקשורה כך או אחרת גם לטבע.
טבע אפשר לקבל גם במנות מדודות, בטיולים בשבת. אבל לגור במצפה רמון?
היו לי חברים במצפה רמון מהתקופה שלמדתי בהאנגר אדמה, ובכלל, ורציתי לעבור לחיות במקום שיש בו שקט ומרחב מצד אחד, ומצד שני קהילה ושייכות. הבנתי שכל מה שאני אוהבת נמצא פה, ומיד הרגשתי בבית. בהתחלה עברתי לשבועיים, לבית של חברה שנסעה לחופשה. בשבועיים האלה הבנתי שפה אני צריכה להישאר, שכאן המקום שלי. במצפה יש מעט אנשים, כולם מכירים זה את זה, והאווירה פתוחה מאוד ומקבלת. יותר מזה לא הייתי צריכה. ואז, הגיעו לבית שלי כלבה, חתול, ואחריהם גם בן הזוג.
בן זוג במצפה רמון? אתרי ההיכרויות בכלל מזהים את העיר?
הגעתי למדבר כמו שמגיעים הביתה. כנראה כשזה מגיע מהמקום הנכון והאמיתי, לא משנה איפה הוא גיאוגרפית, נמצא החיבור. במקרה שלי הוא גם בן המקום.
מי צריך תופרת במצפה רמון?
בהתחלה היה לי סטודיו בבית שלי, ואז חברה ביקשה שאלמד אותה. בנות הגיעו אליי הביתה וכשזה התרחב מספיק הרגשתי שהגיע הזמן לצאת מהבית ולפתוח מקום שיהיה רק לעבודה. רציתי להקים בית מלאכה שיהיה גם ללימוד, גם למכירה וגם כגלריה של היצירות שלי. כעצמאית, אני כל היום מתעסקת בעבודה, ופעם בשבועיים נוסעת לתל אביב להביא סחורה. לפעמים הנסיעות מעייפות, אבל אני נהנית מהחידוש והיצירתיות שמצפה מביאה לי. במובן הזה אני גם מייצרת לעצמי עבודה, וכשאני מכוונת את עצמי נכון, היא ממשיכה להגיע. זה כאילו שאני משדרת לעולם שאני במקום הנכון, ואני ממש לא מגיעה מהמקום הרוחניקי.
תופרים מקצועות
מצפה רמון היא העיר הדרומית השנייה בארץ, אחרי אילת. החיים בה מרגשים מחד, אך מאידך גם לא תמיד קלים. יוקר המחיה בה נחשב מהגבוהים בארץ ביחס לרמת ההכנסה, וההתלבטות המתמדת שנשמעת באוויר היא האם יש להגדיל את מספר התושבים או לשמור על הצביון הקטן והקהילתי שלה. אין ספק, אומרת מיכל, שיש יתרונות מדהימים לעיר שאין בה אפילו רמזור אחד, אבל כשמימוש הפוטנציאל התיירותי זעום כל כך, יש גם עיכוב בהתפתחות העירונית.
מה את חווה במצפה מאז שעברת הנה?
מצפה היא הבית שלי, אני לא רואה את עצמי גרה בשום מקום אחר. בהתחלה היה לי קשה, בגלל שהמרחב כל כך חשוף נאלצתי להתמודד עם עצמי. במקום אחר יש יותר פיתויים וגירויים מסביב, וכאן צריך להקשיב למי שאני. החורף פה קר מאוד, וכשמחשיך מוקדם ואת לבד יש רגעים לא קלים. יש אנשים שמפחדים מהשקט פה, אבל בשבילי הוא מדהים. כשלמדתי ב’אדמה’, העברנו מידי פעם סדנאות לאנשי הייטק והם לא הכירו את התחושה של לשכב על הגב ופשוט להיות. עבורם זה היה משעמם או מביך, או שהיה להם חם. מצפה היא הר, גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת האווירה שבה.
נשמע שהראש תמיד עובד פה על עוד כיוונים. מה את יכולה לספר על הקורס לנשים?
החלטנו, בשיתוף עם מתפרת העצמאות, מרכז הצעירים במצפה ועם מכללת אתגר בבאר שבע, לפתוח לימודי תעודה בקורס מסובסד שיכשיר לתחומי התפירה והעיצוב. מבחינתי זו הכשרה למתפרת העצמאות שפועלת במבנה הצמוד אליי. המתפרה שלי יושבת בעצם בחדר הקיטור הישן שלהם. התכנית שלנו משלבת דברים שלמדתי אצל רקפת לוי, גם במובנים הטכניים של תפירה וגם בניהול פרויקט, ניהול זמן, זיהוי חוזקות וחולשות בעצמי. זו חוויה מיוחדת מאוד בשבילי, מפני שאני רוצה להעביר את המסר שבתפירה יש תוצאות מיידיות וגם יכולת לתקן טעויות.
מה את חולמת לעצמך לעוד שלוש שנים?
אני רוצה לפתוח סדנאות אמן במתפרה, שיבואו אנשים מתחומים שקשורים בטקסטיל ויעשירו את הקהל, אני חולמת להרחיב את המתפרה ולהצליח להעניק פרנסה לעוד עובדים ולאפשר לעוד אנשים ליהנות ממה שאנחנו יוצרים כאן. לסבא שלי היה מפעל טקסטיל בירושלים, ואחרי המון שנים אני חוזרת לעיסוק שלו. לצערי הוא לא זכה לראות את זה קורה, אבל אני בטוחה שהוא היה גאה מאוד. אולי זה לא מה שההורים שלי דמיינו שאעשה, אפתח מתפרה בעיירה בדרום, אבל הם רואים את ההצלחה שלי וזה מה שחשוב.
אני חולמת שהילדים של בן זוגי ושלי ירוצו יחפים פה בהרים, הילדים במצפה הם בעיניי הילדים הכי יפים בעולם, ואין לי ספק שהם יוצאים עם חווית חופש ועצמאות מדהימה. זה מה שאני מאחלת להם, ולי.
